החלטה בתיק בש"פ 7365/13

1.        לפני בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 24.10.2013 (עת"מ 51553-10-13, השופטת ש' בן שלמה) במסגרתה התקבל עררה של המשיבה על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון מיום 23.10.2013 (מ"ת 18182-10-13, השופט ש' שטיין) שלא להורות על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.        ביום 8.10.2013 הוגש כנגד המבקש כתב אישום המייחס לו ביצוע  של עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ועבירה של ניסיון תקיפה לפי סעיף 379 בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין. על פי כתב האישום, במהלך דיון שנערך בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בפני השופטת מ' ברנט בעניין בקשה לעצור את המבקש עד תום ההליכים (בתיק אחר מזה שבו עסקינן כעת), ובעת שהשופטת החלה להקריא את החלטתה, איים המבקש כי אם השופטת תקבל את עמדת המדינה, הוא יזרוק את הפרוטוקולים שהוא אוחז בידיו לעברה. בשלב זה, השליך המבקש בחוזקה את אסופת הדפים שהחזיק לעבר השופטת, תוך שהוא מגדף אותה בחריפות. הדפים שהושלכו חלפו מעל לראשה של השופטת והתפזרו לכל עבר. בשלב זה, הוצא המבקש מן האולם באמצעות אנשי יחידת "נחשון". לאחר שהמבקש הוחזר לאולם הדיונים, הוא פנה לסניגורו ואמר לו: "סנגור שעומד ושותק לא יעזור לך כלום, לא נחשון ולא כלום, הם בני אנוש כמוני", וכן: "אתה מתעסק איתי, אני יודע איך לטפל בזה".

3.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, ובהקשר זה טענה כי יש ראיות טובות להוכחת אשמתו, לנוכח העובדה שהאירוע כולו תועד במצלמות אבטחה. כן נטען, כי נשקפת מן המבקש מסוכנות, וזאת בהתחשב בכך שתלויים ועומדים נגדו שני כתבי אישום במסגרתם מיוחסות לו עבירות של תקיפה ואלימות שכוונו כלפי שופטת, כלפי תובע משטרתי וכלפי מי שהיה סניגורו. כן צוין כי למבקש 18 הרשעות קודמות, בעיקר בעבירות אלימות, אשר בגינן ריצה תקופות מאסר בפועל, וכן "מרחפות" מעליו שתי תקופות של מאסר מותנה (בנות 10 ו-9 חודשי מאסר).

4.        ביום 23.10.2013 התקיים דיון בעניינו של המבקש בבית משפט השלום, ובמסגרתו ביקשה באת-כוחו מטעם הסניגוריה הציבורית לשחררה מייצוג בשל כך שהמבקש אינו משתף פעולה עם עורכי דינו, מזלזל בהם ומאיים עליהם. יצוין כי במהלך הדיון פנה המבקש לבאת-כוחו ואמר לה "תסתמי את הפה, הפכת את זה לשוק". בהמשך לכך, אישר בית משפט השלום את בקשתה של הסניגוריה הציבורית לשחררה מן הייצוג בציינו כי "אכן לא נוצר קשר חיובי" בין המבקש לבין  "הסנגורים המתמנים חדשות לבקרים לייצוגו". כן ציין בית משפט השלום כי המבקש טוען כי הוא בעל משאבים כלכליים, ולכן יוכל למנות לעצמו סניגור פרטי, אם יחפוץ בכך.

5.        בהחלטה המתייחסת לבקשה לעצור את המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, ציין בית משפט השלום כי המבקש נשלח להסתכלות במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב, אך הוא לא שיתף פעולה עם הבדיקה והתנהג במסגרתה בצורה מניפולטיבית ומגמתית, תוך שהצוות הפסיכיאטרי מתרשם כי הוא מתפקד בצורה בסיסית טובה, כשהוא מאורגן ו"מדבר לעניין". בית משפט השלום ציין כי ההמלצה הפסיכיאטרית בעניינו של המבקש היא כי הוא יהיה נתון תחת השגחה צמודה במשך כל שעות היממה על מנת למנוע ממנו פגיעה עצמית מכוונת. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי עבירות האיומים המיוחסות למבקש אינן מן הרף הגבוה של עבירות אלה וכי גם בעבירת התקיפה המיוחסת לו אין כדי להקים עילת מעצר כשלעצמה. בהמשך לכך, קבע בית משפט השלום כי נוכח העובדה שהמבקש מצוי ממילא במעצר עד תום ההליכים נגדו במסגרת תיק אחר, אין מקום להיעתר לבקשה הנוספת לעוצרו גם בתיק הנוכחי, ולפיכך דחה את בקשת המשיבה. עם זאת, ציין בית משפט השלום כי ככל שישתנו הנסיבות בתיק האחר, תוכל המשיבה לבקש עיון חוזר בהחלטתו.

6.        המשיבה עררה על החלטתו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את הערר. בית המשפט המחוזי קבע כי נוכח עברו הפלילי המכביד של המבקש והמסוכנות הרבה הנשקפת ממנו, יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. יצוין כי מפרוטוקול הדיון שנערך בפני בית המשפט המחוזי ביום 24.10.2013 עולה כי המבקש ביקש להיות מיוצג בו על ידי הסניגוריה הציבורית, וכי לאחר שהובהר לו כי האחרונה מסרבת לייצגו, סירב המבקש להיות נוכח בדיון.

7.        במסגרת הבקשה דנן המבקש מייצג את עצמו ומלין על כך שלא נכח בדיון אשר התקיים בבית המשפט המחוזי וכן לא היה מיוצג בו. לדבריו, לא ניתן לא יומו בבית המשפט וכן  קופחה זכותו לייצוג משפטי. ביום 3.11.2013 התבקשה תגובת המשיבה לבקשה. במסגרת תגובתה מיום 10.11.2013 גורסת המשיבה כי אין להיענות לבקשה, וטוענת כי החלטת בית המשפט המחוזי יסודה בדין, נוכח עברו הפלילי העשיר של המבקש והתנהלותו האלימה המלמדת כי אינו נרתע מהפעלת כוח ואיומים כלפי נציגי החוק. המשיבה דוחה גם את טענות המבקש בנוגע לכך שלא היה מיוצג בידי עורך דין. היא טוענת בהקשר זה כי בצדק שחרר בית משפט השלום את הסנגוריה מייצוגו של המבקש וכי בנסיבות העניין לא נפל כל פגם בהחלטה להאריך את מעצרו, הגם שלא היה מיוצג מאחר ש"בהתנהגותו שלו גרם לכך שבלתי אפשרי, הלכה למעשה, לממש את חובת הייצוג בעניינו". בשולי הדברים, ציינה המשיבה כי ביום 6.11.2013 נערך בבית משפט השלום ברמלה דיון בתיק העיקרי בעניינו של המבקש (ת"פ 18158-10-13, סגנית הנשיאה נ' דסקין) ובסיומו הורה בית המשפט לסנגוריה הציבורית לשקול למנות למבקש סניגור.

8.        לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערור על החלטה של בית משפט מחוזי שניתנה בערר על החלטה של בית משפט שלום בענייני מעצרים תינתן ככלל רק במקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים להליך, שטרם ניתנה לה תשובה, או כאשר קיימות נסיבות פרטניות חריגות המצדיקות זאת, כגון כאשר החלטותיהן של הערכאות הקודמות פגעו באופן קשה בזכויותיו של עצור או כאשר לא ניתן משקל ראוי לצורך לשמור על שלום הציבור וביטחונו (ראו למשל: בש"פ 5808/13 סנן נ' מדינת ישראל, בפסקה 10 (28.8.2013) (להלן: עניין סנן)).

9.        אין חולק על חשיבותה של הזכות לייצוג משפטי בהליכים פליליים ושל הזכות להליך הוגן, המהווה זכות חוקתית הנגזרת מן הזכות לכבוד האדם ומן הזכות לחירות (ראו למשל: ע"פ 8868/11 בגימוב נ' מדינת ישראל, בפסקה 27 (23.8.2012)). חקיקתו של חוק הסניגוריה הציבורית התשנ"ו-1995, המקנה לנאשמים וחשודים רבים (כאמור בסעיף 18 לחוק זה) זכאות לייצוג משפטי על ידי סניגור ציבורי, מהווה ביטוי מעשי חשוב ליישומה של הזכות הלכה למעשה. זאת, בנוסף לחובה הקבועה בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) למנות סניגור לנאשם במקרים מסוימים, ובכלל זה כאשר מסר התובע הודעה בדבר האפשרות שיבקש מבית המשפט להטיל על הנאשם מאסר בפועל אם יורשע (סעיף 15(א)(5)), כפי שנעשה אף בענייננו. לצד ההגנה על הזכות לייצוג, הכיר המחוקק גם בכך שקיימות נסיבות אשר בהן רשאי בית המשפט להתיר לסניגור להפסיק לייצג נאשם כאשר זה אינו משתף פעולה עמו מבלי למנות לו סניגור אחר, הגם  שמדובר במקרה בו חלה חובת מינוי סניגור, אם אין בכך תועלת (סעיף 17(ב) לחוק סדר הדין הפלילי). בנוסף לכך, תקנה 8(א) לתקנות הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו-1996 קובעת כי סניגור ציבורי מחוזי רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לשחרר את הסניגוריה הציבורית מייצוגו של אדם,  בין השאר במקרים שבהם אותו אדם מסרב לשתף פעולה עם הסניגור הציבורי שמונה לו. אם כן, הימנעות ממינוי סניגור חליפי היא אפשרית, אם כי היא שמורה למקרים חריגים בלבד (ראו: ע"פ 7335/05 הסניגוריה הציבורית, מחוז נצרת והצפון נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 346, 357-353 (2005)).

10.      לכאורה, ההוראות המאפשרות לבית המשפט לשחרר במקרים חריגים סניגור מייצוג נאשם ולא למנות סניגור תחתיו, שאליהן התייחסתי לעיל, נמצאות במתח עם סעיף 21(ב)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 המורה כי בית המשפט לא יאריך את מעצרו של נאשם עד תום ההליכים אלא אם "לנאשם יש סניגור, או שהנאשם הודיע שברצונו שלא להיות מיוצג בידי סניגור". מתעוררת אפוא שאלה פרשנית הנוגעת ליחס שבין הסמכות לשחרר סניגור מייצוג, מבלי למנות לו חליף, לבין ההגבלה על האפשרות להורות על מעצר עד תום ההליכים מבלי שהנאשם יהיה מיוצג או לפחות יודיע שאין ברצונו להיות מיוצג. איזו הוראה מבין השתיים עדיפה? האם בנסיבות שבהן הורה בית המשפט על שחרורו של סניגור מייצוג מבלי למנות לו מחליף ניתן להאריך מעצרו של אדם עד תום ההליכים, או שהחלטה כזו אינה אפשרית בנסיבות המתוארות? התשובה מתבקשת למעשה מאליה, כפי שעולה גם מתגובת המשיבה. לא ניתן להלום שאדם יוכל ל"התגונן" מפני מעצר עד תום ההליכים על-ידי כך שיגרום בהתנהגותו לשחרור סניגורו מייצוג, אך יימנע מלומר שאינו מעוניין בייצוג. במלים אחרות, לא ניתן להלום מצב שבו נאשם יצא נשכר מהתנהלותו הפוגענית כלפי באי כוחו, אנשי הסניגוריה הציבורית, הפועלים במסירות למען הגנתו (השוו: בש"פ 179/10 מדינת ישראל נ' לייזרזון, בפסקאות 8-7 (17.1.2010)).

11.      בענייננו, הודיעה הסניגוריה הציבורית לבית משפט השלום על כך שבשורה של מקרים לעג המבקש לסניגוריו, סירב לשתף עמם פעולה ואף איים עליהם. יודגש בהקשר זה כי בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט השלום נרשמו מפי המבקש גידופים כלפי באת-כוחו מטעם הסניגוריה הציבורית. בנסיבות אלה, איני סבורה כי נפל פגם בהחלטתו של בית משפט השלום, שהתרשם באופן ישיר מהתנהלותו של המבקש, לשחרר את הסניגוריה הציבורית מייצוגו. במלים אחרות, בנסיבות החריגות והקיצוניות של המקרה דנן, ניתן לומר שהתנהגותו של המבקש עלתה כדי הודעה שאינו מעוניין להיות מיוצג בידי סניגור (ראו והשוו: בש"פ 6137/10 מדינת ישראל נ' טברי, בפסקה 5 (30.8.2010)). זאת ועוד, סעיף 15(ב) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי בהליכי ערעור רשאי בית המשפט שלא למנות לנאשם סנגור גם אם האחרון ביקש זאת, מקום בו לא ייגרם לו אי-צדק בשל כך שלא יהיה מיוצג. הוראת חוק זו מחזקת אף היא לכאורה את המסקנה שבית המשפט המחוזי, אשר דן כאמור בערר על החלטתו של בית משפט השלום, רשאי היה שלא למנות למבקש סניגור בנסיבותיו החריגות והמיוחדות של המקרה דנא.

12.      בכל הנוגע לזכותו של הנאשם להיות נוכח בדיון, הרי שהמבקש בחר שלא להיות נוכח בו, וזאת בנסיבות שבהן לא היה לו כל טעם צודק להתרעם על מהלך הדברים בבית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה, אין הוא יכול לטעון כנגד העובדה שהדיון בעניינו נערך שלא בנוכחותו. אין ספק כי לנאשם זכות להיות נוכח בדיונים הנערכים בעניינו (סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי). אולם, אין לאפשר שימוש מניפולטיבי בזכות זו לצורך שיבוש הליכי המשפט עצמם.

13.      למעלה מן הצורך, אציין כי איני סבורה שנפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי במסגרתה הוא הורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. זאת, נוכח המסוכנות הגבוהה הנשקפת מן המבקש ונוכח עברו הפלילי העשיר המלמד כי הוא אינו נרתע מהפעלת איומים ואלימות כלפי שופטים, שוטרים ועורכי דין. יפים גם לענייננו דבריו של הנשיא א' ברק: "איום על שופט, בין במשתמע ובין במפורש, הינו דבר חמור אשר פוגע בעקרונות היסוד של שיטתנו... יש לעוקרו מן השורש ולגנותו בכל פה" (ראו: ע"פ 1867/01 מיארה נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 865, 870-869 (2001)). על כן, דין הבקשה להידחות גם לגופה.

14.      אם כן, אין עילה בדין או בצדק להיענות לבקשה. זאת, מבלי לגרוע מן החשיבות הנודעת לכך שהמבקש ימנה לעצמו בהקדם סניגור שבו הוא נותן אמון, על מנת שיוכל לזכות לייצוג.

15.      סוף דבר: הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, ‏ח' בכסלו התשע"ד (‏11.11.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   ענ